כרך כ"ב, חוברת 2,

מאמר זה מהווה נדבך נוסף בהבהרתה והמשגתה של נוכחות טיפולית, המניחה כי דרך התפתחות העצמי מתהווה באמצעות התאמתה של הסביבה לצרכיו. צורכי עצמי עוברים החיאה במהלך הטיפול בצורה של העברה נרקיסיסטית. החיאה זו מביאה עמה לא רק את התקווה שהסביבה העכשווית, כלומר הטיפולית, תצלח בהתאמה מתאימה אם כי מאוחרת, אלא גם מעוררת את החרדה מחזרתה של האכזבה המוכרת מהעבר. מורכבות זו מגולמת בצורה של פוטנציאל העברתי, במובן זה שמהות ההעברה המופעלת תלויה באופן זו תזהה הסביבה הטיפולית את הצורך ותפגוש אותו. הספרות המקצועית מדגישה את החשיבות שבזיהוי מדויק של הצורך ובהיענות מתאימה אליו בשלבי ההתפתחות הראשוניים, אך חסרה הרחבה של נגזרות אלו לנוכחות טיפולית. מאמר זה מניח שצורך המתעורר לחיים זקוק למרחב מחייה, השונה במהותו מאיכות המדברת על הצורך. מדובר ב'מרחב הצורך' שהוא מרחב ההוויה, ומכאן הקריטיות של נוכחותו המשתתפת של המטפל. השאלה המרכזית שעולה בהקשר זה אינה אם מספקים או מתסכלים צרכים אלה, אלא כיצד פוגשים את הצורך בנוכחות מהווה. נוכחות המדברת בשפת הצורך, שהיא שפה של הסכמה, של השתתפות ושל מפגש.