כרך כ"ב, חוברת 1,

התיאור האישי החושף של מרגרט ליטל על שלושת הטיפולים שעברה, ובעיקר תיאור האנליזה שלה עם ויניקוט, מאפשר לי להתייחס ולחשוב, באופן תיאורטי ובאופן קליני קונקרטי, על הכמיהה וההשתוקקות להתחלה חדשה שמביאים מטופלים לטיפול, לפעמים בעוצמה מטלטלת, תהומית. האם ואיך אפשר לטפל במטופלים כאשר השתוקקותם הנסערת להתהוות מחדש ולהזדמנות חדשה להתפתחות וחרדותיהם העמוקות מכישלון ומקריסת "התקווה להינצל" מציפות את הטיפול, ומתדפקות על דלתות מוחו, נפשו וליבו של המטפל? ברקע התיאורטי מובאות כאן שלוש אופציות ביחס לשאלה זאת, אך דומה שמבחינת מרגרט ליטל (וגם מההיכרות שלי עם המצב הטיפולי המציף הזה) נשארת רק האופציה הוויניקוטיאנית של הרגרסיה לתלות הטיפול ו'הינכחותו' (הינתנותו ונוכחותו) הראשונית, המחוברת, החיונית והאמיצה של המטפל בתוך עוצמתו הפעורה והלופתת של התהליך.