כרך כ"א, חוברת 1,

מאמר זה מדווח על מחקר-תהליך בפסיכותרפיה, שבחן את הקשר בין התרחשות 'שברים בברית הטיפולית' בתוך פגישות טיפוליות ובין הופעת סכימות בין-אישיות דיספונקציונליות של המטופל, מוקד השיח בפגישה, המידה שבה השברים עובדו ונפתרו והערכת המטופל את תוצאות הפגישה. נדגמו 151 שיחות טיפוליות מתוך חמישה טיפולים שנערכו ב'שירותי הייעוץ לסטודנט' באוניברסיטת בר-אילן. השיחות הוקלטו, תומללו ונותחו על-ידי שופטים באמצעות כלים לניתוח תוכן, וכן באמצעות דיווח עצמי של מטופלים שמילאו שאלון קצר לאחר כל פגישה. נמצא שבפגישות עם שברים בברית הטיפולית היתה התבטאות גבוהה יותר של הסכימה הבין-אישית הדיספונקציונלית של המטופל, אך רק כשסכימה זו כללה את המטפל כאחר המשמעותי. כמו כן, בפגישות אלו מוקד השיח עבר אל מימדי הברית הטיפולית עצמה. בנוסף, ההרגשה של המטופל היתה שלילית יותר בפגישות שבהן היו שברים בברית הטיפולית, ובמיוחד בפגישות שבהן הייתה התייחסות לבעיה ללא פתרון שלה. מטופלים העריכו פגישות כיעילות יותר כאשר אי-שביעות רצונם באה לידי ביטוי גלוי בשיח של הפגישה. לממצאים אלה משמעות תיאורטית ופרקטית. המסקנה הכללית העולה מהמחקר היא ששברים בברית הטיפולית יכולים לשמש כסמנים לאזורי התערבות קריטיים בפגישות טיפוליות. המאמר דן במגבלות המחקר ומראה כיצד ניתן להגיע לידע על תהליכים פסיכותרפויטיים באמצעות חקירה אינטנסיבית ושיטתית של הטקסט הטיפולי, ובכך לחזק את הקשר שבין הקליניקה למחקר.