כרך כ', חוברת 3,

הטיפול המוצג בילד הסובל מסנדרום ע"ש אספרגר מהווה הזדמנות לבחון מספר סוגיות עקרוניות, תיאורטיות ופרקטיות, הקשורות לפסיכותרפיה בילדים הנמצאים על הציר האוטיסטי, והסובלים מפגיעות נפשיות ראשוניות. ראשית, אציג את ההשתמעויות הפסיכולוגיות של הליוקיים הנוירולוגיים, העומדים בבסיס ההפרעה: א. חרדה אופיינית – אימה מפני התפרקות הלכידות החושית; ב. מנגנוני הגנה – גרייה תחושתית עצמית, הזדהות דיבקית, ניתוק וריקון ג. השלכות של שימוש במנגנוני הגנה – פגיעה במנטליזציה ובסימבוליזציה. שנית, בהתייחס להערכות טיפולת כוללנית, אציע מודל שיש בו ניסיון לערוך אינטגרציה בין עמדה חינוכית-הסתגלותית, המדגישה את התפקוד המעשי ומתמקדת בתירגול במיומנויות הלקויות, לבין עמדה פסיכואנליטית, החותרת לחקירה והכלה של החוויה, אנסה לבדוק משמעות שילבו בין התפיסות חינוכית-הסתגלותית לפסיכואנליטית במערך טיפולי מורכב, המחייב התערבויות מקצועיות מדיסציפלינות שונות (פסיכותרפיה, הדרכה הורים ועבודה של צוותים חינוכיים ופרא-רפואיים). שלישית, אציע בחינה מחודשת של ההתערבויות הפסיכותרפויטיות הנגזרות מההבנות הפסיכודינמיות בנוגע לאוטיזם. אבדוק את המשמעות של שימוש במילים במרחב הבין-אישי, המתרחש בהשתהות באזורי חוויה פרימיטיביים, או בלשונו של אוגדן – בפוזיציה האוטיסטית-מגעית.