כרך י"ט, חוברת 3,

במאמר זה נביא דוגמה קלינית שתאפשר התבוננות באינטנסיביות מילולית בטיפול. ננתח תופעה זו מפרספקטיבות תיאורטיות שונות, מתוך ניסיון לעמוד על משמעות המילים ואופן השימוש בהן. נדגים כיצד לעתים המילים שאמורות לאפשר את המבט פנימה עלולות להפוך למחסום והשימוש הרב בהן מעיד דווקא על חסם מפני העלאה של חומר רענן וטרי, וכן קושי לתת מקום למילה של האחר. לדעתנו יש להתייחס להעמסת מילים מצד המטופל (לא נתייחס כאן לאפשרות דומה מצד המטפל) כאל ביטוי מובהק של תהליך המתרחש במישור של העצמי ובמישור של יחסי האובייקט שלו.