כרך י"ט, חוברת 3,

הפסיכואנליזה עוסקת מראשית דרכה בתעלומת המעבר מן ה'גופני' ל'נפשי', מן הדחפים לסמלים, מן האפקטים למחשבה. בעבודה טיפולית אנליטית עם ילדים פגועים מאוד מתעוררות תמיד שאלות הנוגעות להיעדר היכולת להשתמש במחשבה ובדמיון במקום לפעול, 'להתפוצץ' או 'לחלות בגוף'. במאמר זה נתאר כיצד תיאוריות על התפתחות הסימבוליזציה מזרמים פסיכואנליטיים שונים מסייעות לחדד את ההקשבה למטופלים שאינם מסוגלים לחשוב ולשחק. ההנחה בבסיס תיאוריות אלו היא שהיכולת לפתח ייצוג נפשי של 'עצמי חושב' קשורה לנוכחות מסורה של אחר 'החושב אותי'. המטפל הוא 'האחר' הנאבק להישאר 'חושב' גם בתוך הכאוס.