כרך י"ט, חוברת 1,

קריאה מעמיקה בסיפורו של אוסקר ויילד, "הנסיך המאושר", ובספר "העץ הנדיב" מאת שֶל סילברסטיין, מסגירה פנטזיה משותפת: מסירות הורית אמיתית מתבטאת בהכחדה עצמית של ההורה. פנטזיה זו מופיעה בצורה ישירה עוד יותר בסרטו של לארס פון טרייר "רוקדת בחשכה", וזוכה להארה אירונית בסיפורו של אתגר קרת, "נחת". ניתן גם לאתר את ביטוייה של פנטזיה זו בתולדות הפסיכואנליזה, ואת השפעתה על המשגת ההורות והטיפול הנפשי במודלים תיאורטיים שונים. במאמר אתייחס למתח המופיע בכתבי שנדור פרנצי בין מאמץ להגיע להתמסרות מוחלטת למטופלים ומחשבות על 'הכחדת העצמי' לבין מודעות גוברת לקונפליקטואליות ההדדית הבלתי-נמנעת ביחסי אנליטיקאי-מטופל, ולאפשרות שעיבודה נחוץ להצלחת הטיפול. המאמר מציע כיוון מחשבה הנשען גם על ראקר, ויניקוט, בולאס, ג'סיקה בנג'מין, ומספר מחברים המפתחים את עבודתו של קוהוט בכיוון אינטרסובייקטיבי. כיוון זה מבדיל בין מסירות לבין ביטול עצמי או הקרבה עצמית. הוא מעדן את התפתחות העצמי התקינה של הילד באינטראקציה עם הורים הקשובים הן לצורכי הילד הן לצורכיהם שלהם, ומאפשרים בהדרגה הכרה הדדית; ואת הגדילה בתהליך הטיפול הפסיכואנליטי במפגש עם מטפל אמפתי הנוכח כאדם בפני עצמו, בעוד אופן השימוש של המטופל במטפל משתנה בהתאם לדפוסי אישיות שונים ולשלבים שונים בתהליך הטיפולי.