כרך ב', חוברת 2,

תלישת שיער כפייתית (trichotillomania) היא סימפטום המופיע אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים כאחד. סימפטום זה אינו אופייני להפרעה נפשית מסויימת דווקא. הוא עשוי להופיע בכל הקטגוריות הנוזולוגיות, ואין הוא תלוי ברמת אינטליגנציה, בגיל, וגם לא בקיום הפרעות פונקציונליות או אורגאניות.
הספרות המקצועית המתייחסת לסימפטום זה מתחלקת לשני כיוונים מרכזיים: הכיוון הביהביוריסטי מצד אחד, והכיוון הפסיכואנליטי – פסיכודינמי מצד שני.
הספרות הביהביוריסטית מתייחסת יותר לאסטרטגיות טיפוליות כמו שעושים מסונג וחב' (1); אלטמן וחב' (2) ופרמן וחב' (3), ופחות לאטיולוגיה ולדינמיקה של הסימפטום.
הספרות הפסיכואנליטית לעומת זאת מתייחסת גם לאטיולוגיה וגם לדינמיקה של התופעה. חלק מן המחברים מצביעים על הסימפטום כמסמל קונפליקט ייצרי (מיני בעיקר) כמו ספרלינג (4) ואחרים. מחברים מאוחרים יותר הממקדים את האטיולוגיה ביחסי-אובייקט, בעיקר פרה-אדיפליים, של הילד עם הדמויות המשמעותיות אם ואב כאחד, כמו סטדלי (5), מנינו ודלגדו (6), גלסקי (7) ועוד. האחרון רואה בסימפטום זה רמז לקושי ב-separation-individuation ובעקבותיו, בקביעות האובייקט, כל זאת כאשר תלישת השיער מסמלת באופן קונקרטי הן את היעדרות ההורה (התלישה) והן את החזרתו (אכילת השיער וצמיחתו מחדש).
כיוון אחרון זה, הממוקד ביחסי אובייקט, הוא שיפותח ברשימה זו. הדיון ייוחד לילדים ולמשמעות הסימפטום עבורם.