כרך י"ח, חוברת 2,

המאמר מבוסס על "מקבילה מיתולוגית לאובססיה ויזואלית" של פרויד מ-1916 כנקודת מוצא לדיון בתולדות האמנות הגרוטסקית מהזמן הקדום ועד לאמנות המודרנית, בקשר בין המצחיק למפחיד, ובצחוק המרפא הקשור בחגיגות אורגיאסטיות, צחוק של שמחה השונה במהותו מהצחוק המתעורר בתגובה לבדיחה. אנסה להבחין בין תרבות של הדחקה, בה הן הצחוק והן הגרוטסקה נתפסות כחזרת המודחק, לבין תרבות של דיאלוג מיטיב, בה הצחוק והגרוטסקה נתפסים כחלק לגיטימי, גם אם מתוחם, מהתרבות. המרחב האנליטי בנוי כך שיוכל להכיר במימד הקרניבלי-גרוטסקי גם אם בפועל הוא מעוצב ברוח האמנות הקלאסית, הרואה את היופי כקשור לצניעות ולנורמליות. המאמר מסתיים בדיון קצר בצחוק בהקשר הקליני, לא כהתנגדות אלא כסוג מוקדם של יחס אובייקט.