כרך י"ח, חוברת 2,

לאחר סקירת ההתפתחויות המרכזיות בתיאוריות הפסיכואנליטיות של פרברסיה בתחילת המאמר, אתמקד בתיאור דרכי האישית להבנת הפרברסיה ולטיפול בה, המבוססת על טיפול פסיכואנליטי במטופלים עם פרברסיות קשות, שהגיעו לטיפול בגלל הפרברסיות האלו. אני מתארת כאן את היווצרות הפרברסיה באמצעות המונח 'אוטוטומיה' שמקורו בביולוגיה - כפתרון 'אוטוטומי' הגנתי של פיצול דיסוציאטיבי מאסיבי, החצנה וארוטזציה כפיתיית בשירות ההשרדות הנפשית בתוך סיטואציה מוקדמת אלימה וטראומתית; עקב כך מתהווה 'התשוקה לטראומה ריטואלית'. אופיו הספציפי של הסצנריו הפרברטי מגלם איכות חווייתית ספציפית של הסיטואציה הטראומתית הגרעינית. הוא מהווה הנכחה מתמדת וממשית, אבל מוזמנת ומבויימת של טביעת חוויית העבר, וכך בו-בזמן פוגש, אך מעקר ומכחיש, את זיכרון תחושות האימה או ההכחדה הנפשית. באופן זה, עולם הפרברסיה הקשה כבר אינו עולם אדיפלי, אלא עולמו של פנתאוס, גיבורו הטרגי ביותר של אוריפידיס, עולם שמחבר טירוף אימהי, היטרפות, הכחדה וריטואלים של תשוקה. מתוך תפיסה זאת, מעשה הטיפול הפסיכואנליטי (הקשה) בפרברסיה מתמקד בהתקיימות מחוברת של נפש המטפל והמטופל הפרברטי ברמה עמוקה וראשונית של 'הינכחות', מגע ומושפעות. (הדגש כאן הוא על המימד החווייתי-אונטולוגי). כך מתהווה ישות טיפולית שיוצרת ומנכיחה מציאות חווייתית-רגשית אלטרנטיבית חדשה בתוך בדידות עולמו של האדם הפרברטי, ומחוללת במשך הזמן שינוי במהות הפרברטית. גישה זו תומחש באמצעות שלוש דוגמאות קליניות.