כרך ט"ז, חוברת 2,

מאמר זה מפתח את הרעיון שהחוויה האנושית של זמן איננה הבניה סובייקטיבית של אדם בודד, אלא נובעת מחוויות אינטרסובייקטיביות ראשוניות ביותר. חווית הזמן מוגדרת כמימד בסיסי בהקשר של עצמי-עם-אחר והיא מהווה גם גורם עיקרי בהפרדה בין העצמי לאחר. עיבוד רעיון הזמן האינטרסובייקטיבי נעשה תוך שימוש בגישות פילוסופיות לנושא הזמן, פרספקטיבה ויניקוטיאנית, עבודה קלינית ומימצאים ממחקר פסיכולוגי התפתחותי. הגישה הפסיכואנליטית והמחקר ההתפתחותי מדגישים היבטים של הטבע הדיאלוגי של הקשר אם-תינוק, דיאלוג הכולל בתוכו היבטים בסיסיים של סינכרוניות והיעדר סינכרוניות. ההתפתחות של חווית הזמן מוצגת כתהליך אפיגנטי של הבניה אינטרסובייקטיבית של אפקט ומשמעות. מוצעות ארבע עמדות (positions) שונות המאפיינות תהליך זה: הזמן ביחד או היעדר זמניות, זמן הפירוד או הכלת אי-הנוכחות בזמן, הזמן הנרטיבי או הקונפיגורציה של העצמי ושל האחר בזמן, וה'ניצול' (use) – במובן הויניקוטיאני של המילה - של הזמן, או ההכרה במוות.