כרך ט"ז, חוברת 2,

במאמרי זה ברצוני לנסות להבין את בעייתיותו של מושג האישיות ככלל לאור העיון במושג של הפרעות אישיות. להאיר את האופן בו האישיות מופרעת מעצם היותה ארוגה במערך בין-סובייקטיבי מתחילתה. לקשר בין חיות והקושי לשאתה לבין הפרעת אישיות או אישויות בהפרעה. תזה זו תהיה הרחבה והדגמה לטענתו של סטיבן מיטשל, שהיה דוברה המרכזי של הפרספקטיבה אותה אני מציגה (הפרספקטיבה האינטרסובייקטיבית), שהפאתולוגיה אותה אנו פוגשים בקליניקה השתנתה לאורך המאה האחרונה. השינוי הוא מאישיות מותאמת ככלל לתרבותה ולזמנה ההיסטורי, שהסימפטומים מהווים את בעייתה, לאישיות נטולת סימפטומים שעצם המותאמות שלה נתפסת כבעיה ולא כפתרון למצוקה. סוג האנשים עם ההפרעות שאנו נתקלים בהן כיום הוא, לרוב, אנשים שתיפקודם יציב לכאורה, אך חסרים משהו יסודי באופן בו הם חווים את החיים, בדרך שבה הם נותנים ערך ומובן להתנסותם. הפאתולוגיה היא של הסובייקטיביות עצמה, השיבוש הוא ב'תחושת האני-יות החווה'. לאור הנחות אלו יעסוק המאמר במושגים כמו חיות, חוויה, סובייקטיביות וסובייקט, וינסה להאיר את הבעייתיות של האישיות בדרך קצת שונה. לא אישיות הנכשלת לשמור על רציפות, דווקא, אלא אישיות שתנועתה בין חלקי הוויה שונים שלה שובשה. אישיות שקפאה, חיותה עומעמה, דולדלה, הופקדה באחר, נשבתה, וכיו"ב.