כרך ט"ז, חוברת 3,

מאמר זה מתמקד בהתהוות החדש בטיפול הפסיכואנליטי (פסיכואנליזה ופסיכותרפיה פסיכואנליטית), והוא מתבסס על גישות פסיכואנליטיות שבהמשגה התיאורטית ובמעשה הטיפולי חותרות לחוויות של 'התחלה חדשה', 'הזדמנות חדשה להתפתחות', 'נותן-חיים' ולידה-מחדש. הטיעון היסודי שאציע הוא כי להתהוות החדש לא מספיקה התעמתות בטיפול עם הפער שבין התנסויות העבר המאיימות והאובייקטים הפנימיים הקשים של המטופל לבין היחס האחר, המיטיב, עם המטפל. כדי שההתנסויות הקשות, המטענים ההרסניים, המפחידים והחסומים וההתארגנות ההגנתית של המטופל יעברו שינוי, הם צריכים למצוא עיבוד ושינוי בתוך מרחב הוויה וחוויה חדש, הווה וממשי, שנוצר מתוך התחברות עמוקה של נפש המטופל והמטפל. מרחב זה מהווה את זירת ההתרחשות למערכה הקשה על התהוות החדש בתוך ומתוך הישן – 'שָמְכָּאן'. פריצת לפיתת העָבָר והתהוות החדש כרוכה בנכונותו וביכולתו של המטפל לקחת על עצמו, לעבד בתוכו ולשרוד, חוויות הסתכנות, פגיעות והיפגעות, מאוימות, שיגעון, חרדה, אי-ידיעה וידיעה, אשר נגרמות בו מהתחברותו ומהינתנותו להשפעת אותם חוויות ומטענים רגשיים אינטנסיביים, מאימים או מוכחשים, שֶמִתְחַיִים בטיפול. התהוות החדש מתאפשרת רק כאשר יש מי שנושא את התהליך ומסתכן בעוצמות הרגש, הצורך, המאוימות והקושי שבו, וכך מנכיח חווייתית אפשרות אחרת, חדשה. במקומות הקשים והחסומים ביותר, זהו קודם-כול, ולפעמים רק, המטפל.