כרך ט"ז, חוברת 1,

כתיבת הערות למאמרו הדחוס מאוד של פרויד (שיחות, ט"ז (1): 46-49, 2001) אינה מעשה של מה בכך. ראשית, מן הראוי לברך את ערן רולניק ועמנואל ברמן על תרגום ועריכה קפדניים של הטקסט הזה, ולהודות להם על הפירסום המוקדם של החיבור הזה ב"שיחות".
אך כאן נגמר החלק הקל: קריאת הטקסט עצמו וניסיון לנסח היגד נוסף מתוך הקריאה הזאת הם כמעט מרד אדיפלי - ניסיון לקחת מרחק, לבקר או להתווכח עם היגדים אשר שייכים לאתוס ממנו צמח כל מי שהתמחה בפסיכותרפיה דינמית או בפסיכואנליזה. ואכן, קל 'להרוג' את הטקסט או את המחבר, ורבים כבר עסקו בכך. אך ראה זה פלא - הנימוק הראשון הוא "פטרנליזם" ואחריו "האדרת האני" של פרויד (למשל: "הכללים שברצוני להציע הם פרי ניסיון אישי רב שנים..."). כמה זה דומה לכעס של בן על אביו!.