כרך י"ד, חוברת 2,

מאמר זה דן באבל המתמשך של הורים שכולים מזדקנים בישראל. הנושאים שעלו במפגש קבוצתי עם 29 הורים שכולים בני 87-60, שאיבדו ילד במסגרת שירות צבאי, תומכים בממצאים קודמים, לפיהם ממשיכים ההורים בקשר רגשי חזק עם הילד שנפטר, שנים לאחר מותו. בקבוצה בחנו ההורים מחדש ובדיעבד את תגובתם לאובדן, את דפוסי העיסוק בילד המת ואת היחסים שהיו להם עם הילדים האחרים. בדיון הקבוצתי נידונו ההשלכות של נתינת שם לנכד, בריחוק שנוצר לעיתים בין ההורים ובין הילדים האחרים, ובבריחת ילדים מבית אבל. בזיקנתם, מוטרדים ההורים השכולים בהנצחת הילד המת לאחר מותם, בהיחלשות הזיכרון שפוגמת בשימור הדימויים מהעבר, ובבדידות. נראה שההורים משמרים בתוכם טריטוריה רגשית מבודדת ובלתי חדירה לאחרים, בה נשמרים ייצוגי הילד המת. אירועי חיים במהלך השנים נחווים ביחס לאובדן המרכזי של חייהם – אובדן ילדם. הזמן, כפי שעולה מדבריהם, אינו מרפא ואינו מפחית מעוצמת האבל. יתירה מזאת, נראה שההזדקנות מחזקת את המעורבות הרגשית והעיסוק בשכול. בישראל, אירועי הטרור, התאונות והאסונות, מחברים את ההורים בכל פעם מחדש לאובדן האישי המתמשך. העיסוק בשכול מקבל מימד נוסף בשל יחס החברה לנופלים, דבר היוצר זיקת גומלין בין השכול האישי לשכול הלאומי. המונח "שכול מזדקן" כפי שהוצע על-ידי אחד האבות השכולים, משקף את מורכבותו ומרכזיותו של תהליך האבל לאורך השנים ובזיקנה.