כרך י"ב, חוברת 2,

התפתחויות הדור האחרון בפסיכואנליזה, אשר הפכו אותה מפסיכולוגיה של האינדיבידואליות לפסיכולוגיה של הסובייקטיביות, נעוצות בתהליכי חזרתה לשורשיה האקזיסטנציאליים שנזנחו. אחת ההשתמעויות העיקריות של מהפך אבולוציוני זה היא הצורך בבחינה מחודשת של עצם המושג ה'אנליזה' בפסיכואנליזה. אל הניתוח האריסטוטלי השואל - 'מהו האדם', מצטרף היום הדיבר האקזיסטנציאלי האומר - 'הנה אדם'. מעבר היסטורי זה הופך את מעשה האנליזה בפסיכואנליזה ממהלך של פיענוח הנפש המוגדרת כאובייקט קונגלומרטי של חלקיקי יסוד, לבחירת הנפש המוגדרת כשלמות בהיווצרות מתמדת. המעמד הפרדוכסלי של אנליזה-לא-מנתחת של שלמויות שאינן בנות חלוקה, לא רק משנה כמה מסדרי העולם של החשיבה ומעשה הטיפול הפסיכואנליטיים, אלא אף עשוי לחלץ את הדיון הכאוב על הזיקות שבין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה גם מהחיפוש העקר אחר המהויות הדיפרנציאליות שלהן וגם מרבדיה הסוציו-פוליטיים של המחלוקת, ולהוליך את הסוגייה להבנה יישותית עמוקה יותר.