כרך י"א, חוברת 3,

תהליך יצירתי של מי שסבלה מהפרעת זהות דיסוציאטיבית עבר שני תהליכי ניתוח. האחד - רטרוספקטיבי, פנומנולוגי ובלתי מודרך – נעשה על ידי המטפלת עצמה. היא בחנה כ- 250 מעבודותיה שהופקו באופן ספונטני מלפני, במשך ואחרי תום הטיפול. השני בוצע על-ידינו ונערך מנקודת מבט פסיכודינמית. המטופלת, רווקה בת 27, שסבלה מילדותה מגילוי-עריות אב-בת במשך 14 שנים, בחרה להתמקד בייצוג גרפי ספציפי, אותו זיהתה כמוטיב חוזר ומתפתח, לכל אורך התהליך היצירתי. היא כינתה את המוטיב "הצורה" תחילה, ואחר כך ייחסה לו את השמות "הדמות" ו"האני". התיאור הסובייקטיבי שלה, יחד עם התייחסות רחבה יותר לעבודות מציידנו, שכללה התייחסות למרחב, לחומר ולגודל היצירות, איפשרו לנו לזהות ייצוגים גראפיים של שלבי התפתחות פסיכולוגית שהתאימו לרעיונות של מרגרט מאהלר. האני המקורי, שהתפצל והתנתק בניסיון לשרוד את הטראומה שבהתעללות, עבר, לפי הבנתנו, תהליך של סימביוזה עם הייצוג המופנם של דמות המתעלל. בהתפתחות התהליך היצירתי ניכרת הייתה הכרה בפיצול הפנימי, ובהמשך, דיפרציאציה, שפרציה ואינדיבידואציה מהאינטרוברט האב. לקראת תום הטיפול, ניתן היה לזהות את היכולת לשלב ולאחד את כל חלקי החוויה ואת כל שברי האני שהתפצלו תחת עומס הטראומה, לכדי ייצוג אני חדש שהיה משוחרר מזהות הקורבן הקודמת.