כרך י"א, חוברת 2,

הגישה ההתייחסותית (relational approach) מעבירה את מוקד החשיבה התיאורטית מהפסיכולוגיה של המטופל אל הפסיכולוגיה של המפגש הטיפולי, וכפועל יוצא מכך גם אל עולמו הפנימי של האדם המטפל. גישה זו מכירה באי-הנמענות של מעורבותו הנפשית של המטפל בתהליך הטיפולי ולכן גם בלגיטימיות שלה, כמו גם בעוצמה התרפויטית הגלומה בה. גישות מסורתיות הממוקדות במטופל תובעות מהמטפל ל'עבד' את מקורות תגובותיו הסובייקטיביות בטיפול ועל ידי כך להשתחרר מהן. תביעה כזו הופכת לעיתים לקוד אתי רודפני והיא תורמת להיווצרות פסאדה מקצועית 'מזוייפת' (Professional-false-self) , שאינה מאפשרת ביטוי לחוויתו הנפשית האותנטית של המטפל. מצב זה עלול להוביל להיווצרות שתי זהויות מקצועיות: האחת 'מזוייפת', אשר משתקפת בשיח המקצועי 'הראוי פוליטית', והשניה 'מחתרתית' ואותנטית יותר, המוצאת את ביטוייה יותר במעשה הטיפולי ופחות בדיבור עליו. הגישה ההתייחסותית אמורה לכאורה לאפשר את ביטוייה של הזהות המקצועית האותנטית של המטפל. ואולם, בשל מאבקה על דומיננטיות בעולם הפסיכותרפיה, עלולה תביעתה לפתיחות והדדיות בטיפול להפוך לקוד אתי חדש שיחווה כאיום רודפני בדיוק כקודמיו, ובכך להביא להיווצרות פסאדה מקצועית מזוייפת מסוג חדש! מודגש על כן הצורך באימוץ עמדת-על פלורליסטית בפסיכותרפיה, המבטאת הכרה בחיוניות הצורך בפיתוח גישות טיפוליות אינדיבידואליות של העוסקים בטיפול ההולמות את עוצמותיהם, חולשותיהם ונטיותיהם האישיותיות. כפועל יוצא מכך, מועלה הצורך בגישה בעלת אוריינטציה טיפולית להדרכה המקצועית, אשר מכוונת לפיתוח העצמי המקצועי הייחודי של המטפל, תוך ויתור על הניסיון להקנות לו גישה טיפולית נתונה התובעת לעצמה דומיננטיות במחשבתו.