כרך י"א, חוברת 1,

בשני החלקים של מאמרי הקודם "מהו העצמי של פסיכולוגית העצמי?" (שיחות ט' 2 ו-3, מרץ ויוני 1995) ניסיתי להראות שהצורך לפתח ולתחזק תחושה של 'עצמי' (sense of self) מלוכד (קוהסיבי) והמשכי, הנמצא בקשרי-גומלין (יחסי אובייקט) עם הזולת והחברה, הוא מן המשימות המרכזיות של האני, ומהווה לכן את אחת המוטיבציות המרכזיות המניעות את הפעילות הנפשית ואת ההתנהגות בבריאות ובפאתולוגיה. במאמר הנוכחי, המהווה למעשה המשך לעבודה הקודמת, אנסה להפיק את הלקחים אודות הפסיכופאתולוגיה של 'העצמי' הנובעים מן התיאוריות שהוצגו שם, ולהציג בפירוט הפרעת אישיות אחת אותה אכנה 'האישיות ממוקדת העצמי' (The self-centered personality). מכיוון שהפרעת אישיות זו אינה מגבילה בהכרח את האדם בתפקודו המקצועי, פעילותו החברתית, רמת האינטליגנציה, והיכולת ליצור קשרי-אובייקט חיוביים, ניתן למצוא בעלי אישיות זו מפוזרים ברוב המקצועות המקובלים, כולל במקצועות 'שלנו': הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, הפסיכואנליזה והעבודה הסוציאלית. עקב כך, לא אגביל את הדיון רק לתיאור המטופל בעל האישיות ממוקדת-העצמי, אלא אנסה אף לתאר את המטפל בעל הפרעת אישיות זו, ואת הצביון המיוחד אותו מקנה ההפרעה, הן לתהליך הטיפול והן לפעילותו המקצועית והתיאורטית של מטפל זה.