כרך י', חוברת 3,

במשך השנים למדתי שסיפורים שמטופלים מספרים בטיפול יכולים להפוך בעבודה האנליטית לאזורים של מרחב פוטנציאלי – מרחב התפתחותי, יצירתי ואינטרסובייקטיבי, שבו ניתן להקשיב, להבין, להידבר, ולגעת בעצמי, בחוויה הסובייקטיבית של המטופל ובחוויה האינטרסובייקטיבית, גם במצבים קשים וחסומים ביותר. זאת, אם המטפל מבין את סיפורי המטופל כניסיון לביטוי חוויה פנימית נסתרת ולא כהתנגדות, ונותן להם מקום תוך שהוא נוכח, קשוב, ומחפש להם משמעות. כך הסיפור מאפשר ומהווה מרחב "להיות לחוות ולדעת" (לפי רצף שמתווה חאן לגבי הסיטואציה האנליטית הטוטלית), ותוך חשיפה מוגנת – נוצרות חוויות, תחושות, רגשות, הבנות וחיבורים פנימיים, שלא יכולים היו להתקיים קודם. כל הטראנסאקציות מתרחשות במדיום של מילים, אבל מילים שעומדות בין הטרום-מילולי למילולי, בין השתיקה להבעה, וקרוב יותר לילדותי ולאינטראקציות אם-ילד. זהו מדיום שחשיבותו רבה, בעיקר לגבי מטופלים שלא יכולים לתפקד בתהליך ובמרחב האנליטי המקובל ושהם סגורים, חסומים ומנותקים במיוחד, או לגבי היבטים כאלה במטופלים אחרים.