כרך ט', חוברת 3,

עיסוק אקטיבי ופומבי בשואה מאפשר לניצולים לבנות חיים חדשים ולהתמודד עם רגשי אשם קשים ללא הצורך להיפרד מאובייקטים משמעותיים מהעבר. סקירת השואה, בניגוד לסקירת העבר, מהווה משימה מיוחדת והכרחית להצדקת ההישרדות. במהלך החיים היא משמשת כאמצעי לשמירת הרצף בין העבר שנכחד להווה. ובין העולם הפנימי לעולם החיצון ובכך מושגת תחושת של שליטה על האובדנים. העיסוק הנמשך בתיעוד השואה בזיקנה המאוחרת נובע מהקושי להגיע להשלמה ואינטגרציה, מחד, ומן הצורך בשמירה על הנצחיות, מאידך. המאמר מתאר ניצולה זקנה וערירית, אשר העיסוק בנשיאת עדות וסקירת השואה הווה עבורה גם חלק ממשימה התפתחותית נורמטיבית בבגרות המאוחרת. בזיקנה משמש מנגנון זה כהזנה לנרקיסיזם הפגוע, ומאפשר התמודדות עם האובדנים והכנה למוות הקרב. ההשקעה הליבידינלית במילים ובמעשים מהווה תחליף ופיצוי לקשר עם בני משפחה, ומאפשרת, באמצעות הקשר הסימבולי שנוצר בתיעוד, העברת המורשת של העבר לדור ההמשך.