כרך ט', חוברת 3,

התנתקותו המודעת של פרויד מהפילוסופיה, לשם שמירת איכותה האמפירית של הפסיכואנליזה, ניתקה אותה משורשיה הפילוסופיים האותנטיים המעוגנים בראשית האכזיסטנציאליזם של המאה הקודמת, והוליכה אותה לכיווניה הפוזיטיביסטיים. תהליך זה עשה את הפסיכואנליזה לפסיכולוגיה העמוקה והמשוכללת ביותר של האינדיוודואליות, אך בלם את הפוטנציאל הגלום בה להפוך גם לפסיכולוגיה של הסובייקטיביות. פסיכולוגיית העצמי מוצעת כסיכוי מחודש להגשמת משאלתו המקורית של האכזיסטנציאליזם לגעת בסובייקיטיביות האנושית מתוך שיטה, ולהפוך בכך את הפסיכואנליזה למתודה אונטולוגית כיאה לדיסיפלינה מיוחדת הממוקמת בתווך שבין פילוסופיה למדע. המאמר בוחן את יסודותיו העיוניים של מושג הציר בפסיכולוגיית העצמי, זולתעצמי, ומדגים בחומר קליני את ההשתמעות הטיפולית הנגזרת ממנו לעמדה אנליטית, העושה את עולמו הרוחני של המטפל למרחב השאלה, בו ניתנת הזדמנות מחודשת להתהוותה של עצמיות המטופל וצמיחתה.