כרך ט', חוברת 2,

המאמר עוסק בתפיסת העצמי מנקודת מבט אבולוציונית. העצמי מתואר כסביבה הפנימית של האורגניזם האנושי שיוצר, החל מהתנסויתיו הראשונות, דגמי משמעות פנימיים המפעילים את התנהגויותיו. דגמי משמעות אלה אחראים ליצירה, הן ברמה האישית והן ברמה התרבותית, לעמדות, ערכים, והשקפות עולם פוליטיות ואידיאולוגיות. העצמי מורכב משלוש מערכות תפקודיות: ההתנסותית, הבלתי מודעת והקוגניטיבית-הכרתית. תהליכים אלה מצויים בתחילת החיים במצב של מיזוג כאוטי והם מופרדים בהדרגה עם התפתחות העצמי. מצבים פסיכופאתולוגיים מוגדרים במאמר כמצבים בהם עקב טראומה התפתחותית, אקוטית או מתמשכת, נוצרו הפרעות בדיפרנציאציה שבין תהליכי העצמי. הפסיכותפריה האבולוציונית שאנו מיישמים היא תהליך דו-שלבי: השלב הראשון הוא של פירוק והפרדה בין תהליכי העצמי, שבעקבותיהם נוצרים דגמי משמעות חדשים, גמישים יותר, ומתאימים יותר לסביבה המשתנה. השלב השני הוא שלב של יצירת יחסי גמולים בין תהליכי העצמי המבודלים.