כרך ט', חוברת 2,

יצירת חייו האחרונה של ויניקוט, משחק ומציאות, משמעת נקודת מוצא להתבוננות רטרוספקטיבית על מקומו הייחודי של ויניקוט, האדם והפסיכואנליטיקאי, בתולדות הפסיכואנליזה. על פי התפיסה המוצגת במאמר, מהווה ויניקוט את נקודת המעבר האפיסטמולוגית של הפסיכואנליזה מהמוקדים של דחף ומבנה אל נקודה הכובד השלישית בתלודותיה – החוויה הסובייקטיבית. נחישותו של ויניקוט להכללת סוגיות אונתולוגיות על משמעות החיים עצמם בתחומי הפסכואנליזה, עושה את משנתו לניסיון הראשון להמשגה פסיכואנליטית של ההוויה האנושית באמצעות מושגי העצמי והמרחב שבתוכו הוא מתרחש דרך זיקות הגומלין עם סביבה מאפשרת מימוש. בראייה היסטורית, מציע המאמר את פסיכולוגית העצמי כהמשכה האידיאי של משנת ויניקוט, ורואה בה את מימושם השיטתי של רעיונות קוואנטיים שראשיתם בתפיסתו האוונגרדית של ויניקוט, שהפסיכואנליזה שלאחריו לעולם לא תהיה עוד כפסיכואנליזה שקדמה לו.