כרך ט', חוברת 2,

הפסיכואנליזה, אשר במהלך מאה שנה של תמורות תיאורטיות כבר הספיקה להיות 'פסיכולוגית המעמקים', 'תורת היצרים', 'תורת האני' ו'תחורתל יחסי האובייקט', עומדת להיכנס עתה לעידן של 'פסיכולוגית העצמי' (self-psychology). אך הבעיה היא, שבעוד אשר המושגים המרכזיים עליהם הושתתו התיאוריות הקודמות – 'הבלתי מודע', 'היצר', 'האני', 'האובייקט המופנם' – זכו כבר להגדרות המקובלות על כלל הקהילייה המדעית, לא זכה מושג 'העצמי' עד היום לשום הגדרה מוסכמת. מטרת העבודה הנוכחית היא לסקור את תולדות מושג 'העצמי' בפסיכואנליזה ומחוצה לה, לבקר את התיאוריות שניסו לתאר ולהגדיר את ה'עצמי', ולהציע ניסוח תיאורטי חדש של 'העצמי', התואם הן לגישות התיאורטיות העדכניות והן לצרכים הקליניים של המטפל המשתמש במושג. העובדה תחולק, בהתאם לזה, לשני חלקים: 1) סקירה היסטורית; 2) הצגת התיאוריה.