כרך ח', חוברת 3,

תרגום.
חיבור קצר זה (1) אותו כתב פרויד ב- 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה על פי הזמנה שקיבל מ-"Berliner Goethebund" (Berlin Goethe Society) נכלל בכרך בשם " Das Land Goethes 1914-1916" (ארצו של גיתה). פרויד שהיה מורגל בכתיבה ספונטאנית, אימפולסיבית אפילו, נהג לחלק את עבודותיו לכאלה שנולדו מתוך דחף פנימי ולכתיבה מוזמנת ממנה סלד. בחיבור שלפנינו נידרש מן הסתם להתמודד עם קושי נוסף הנעוץ בעצם הענותו לפניה להשתתף באסופת מאמרים שמטרתה שיפור תדמיתה של גרמניה, והתגיסותו לצו השעה ולצרכיהם התעמולתיים של המוציאים לאור. אך יתכן שדווקא בחיבור פיוטי זה ייטיב הקורא לעמוד על כמה מסגולות הכתיבה של מי שהפרס היחידי בו זכה בערוב ימיו היה פרס גיתה לספרות. באשר לנפשות הפועלות הרי ש"המשורר הצעיר ובעל השם" אותו מזכיר פרויד הוא ככל הנראה ריינר מריה רילקה, ואילו ה"ידיד השתקן" הוא אהובתו של המשורר באותה תקופה, הסופרת הפסיכואנאליטיקאית לו אנדריאס סלומה (2). סלומה הפגישה בין השניים לראשונה בקונגרס מינכן ב-1913, ביום בו נאלץ פרויד להכיר בקרע הבלתי נמנע עם יונג ובאבדן התלמיד שהיה יקר לו כבן. פגישה נוספת עם רילקה התקיימה בוינה ב-1915 ועליה כתב פרויד לסלומה: " ...הוא (רילקה) נתן לנו להבין באופן חד משמעי 'שלא ניתן יהיה לרקום עמו קשר נצחי'. ככל שהיה לבבי בביקורו הראשון 'לא עלה בידינו להניעו לביקור נוסף." (3) מעניינת גם העבודה שאחד משיריו המאוחרים של רילקה נושא שם הזהה לזה שבחר פרויד לחיבורו. רבות נכתב על כך שהקורא המצוי בתרגום האנגלי של כתבי פרויד אינו מורגל בקריאת פרוזה פרוידיאנית אלא בקריאתו של טקסט מדעי נוקשה ורווי מונחים מקצועיים שבחלקם כלל אינם קיימים בשפת המקור (4, 5, 6). הרחיק לכת מאהוני (Mahony) שסיכם את מלאכת התרגום ההירואית של סטרייצ'י (Strachey) ב:"Acting out" תרגומי והתקה מונומנטאלים". (7) בפתרונות אותם נתן המתרגם האנגלי למכשולים לשוניים מסוימים מצא מאהוני סממנים של: "Defensive isolation" (8). אכן את מקומם של האינטימיות, האירוניה, הספקנות והדו-משמעות שכה איפינו את הדיאלוג אותו ביקש פרויד לנהל עם קוראיו, תפסו בתרגום לאנגלית הפסקנות, הריחוק והניסיון לשוות מכובדות מדעית באמצעות סטנדרטיזציה של הטקסט. בחיבור זה, כמו גם בחיבורים רבים אחרים, בולט בהעדרו המינוח הפסיכואנאליטי. כך שלפנינו דוגמא נוספת לרוח ההומניסטית בה הציג פרויד את רעיונותיו וליכולתו להציג את מושג האבל, אחד המורכבים שבמושגים הפסיכולוגיים, בשפה שווה לכל נפש. בעת כתיבתו של חיבור זה הושלמה כבר כתיבתו של "אבל ומלנכוליה" שפורסם שנתיים מאוחר יותר. כהרגלו, במקומות בהם חשש שהוא מציב אתגר גדול מדי בפני יכולת ההפשטה של קוראיו, ביכר פרויד את עזרתם של המשוררים על פני השימוש בסכימות מדעיות בעשותו שימוש ווירטואוזי במטאפורות ובלשון פיגורטיבית. וקשה שלא לתהות האם לא הדהדו באזניו מעת לעת מילותיו של הקורוס מיסטיקוס בפאוסט : "כל דבר בן חלוף אינו אלא מטאפורה".