כרך ח', חוברת 2,

המאמר מנסה להתמודד עם תופעה פרדוקסלית בעלת עניין אנושי ופסיכופאתולוגי, שאינה מוכרת בספרות ההיסטורית הדנה בגרמניה הנאצית של היטלר: היחס יוצא הדופן של המשטר הנאצי ומנהיגיו, ובראשם היטלר, אל בעלי־חיים. בניגוד גמור לברוטליות חסרת המעצורים, שהפגינו הנאצים כלפי בני עמים וגזעים אחרים, התאפיין היחס לבעלי־חיים בהזדהות קיצונית, הגנה תחיקתית רחבת היקף וניסיונות ליישם מודלים חייתיים לבני־אדם. על סמך ניתוח התבטאויות ומעשים של ראשי המשטר מתקבל דיוקן פיסיולוגי אופייני של יחסי שנאה־אהבה קיצוניים ונטייה חזקה לטשטוש זהויות בין בני־אנוש לבעלי חיים. מכאן הטענה ש'אהבת החיות' שהפגין המשטר הנאצי אינה משקפת כלל את המקורות האלטרואיסטים האוניברסליים של אהבה והגנה על בעלי חיים, כי אם דחפים פאתולוגיים, שבאו לפצות על תחושת נחיתות והיעדר זהות ברורה. טשטוש הזהויות המגמתי של התעמולה הנאצית, אשר כלל הצגת יהודים, צוענים ומיעוטים אחרים כ'תת אדם' ו'פסולת חיות' המזוהים עם חיידקים, חולדות וחרקים ואת בני הגזע הארי כדמויי כלבים גזעיים וחיות טרף, הראויים להשבחה מכוונת, תרם, כנראה, להקהיית הרגשות ואיבוד אמות מוסר בסיסיות בקרב העם הגרמני. תהליך היסטורי זה יכול לשמש כלקח ייחודי ורב עוצמה לסטייה חריפה ורגרסיה רחבת מימדים מאמות המידה התרבותיות־מוסריות הבסיסיות של המין האנושי.