כרך מ, חוברת 2

במאמר הנוכחי אתייחס לתופעת החלימה הטלפתית בהקשר פסיכואנליטי, בזמנים שבהם ה"קיר נופל" בחדר הטיפולים, והמטפל והמטופל חשופים למצב מלחמה ומשבר. אטען שמצבי קיצון יוצרים רצפטיביות מוגברת בין מטפל למטופל, שעשויה להתבטא גם בחלימה טלפתית. אציג בקצרה את הדילמות של פרויד סביב נושא הטלפתיה, שפתחו פתח לתפיסת החלימה הטלפתית כחלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי. אתמקד בחלום טלפתי של מטופל ששיקף מציאות אישית ופנימית: שלי כמטפלת — וכאמא לחייל — בזמן מלחמת "חרבות ברזל". אנתח את החלום דרך שלוש פריזמות שמציע פרויד (1925): חדירת הלא־מודע המודחק לאגו, תכנים העומדים בסתירה למוסר החולם ותופעת הטלפתיה. בהמשך, אדון בשאלת החשיפה העצמית של המטפל כתגובה לחלום טלפתי, ואציע כי חשיפה עצמית בזמני קיצון עשויה להעמיק את החיבור האנליטי והרגשי בין השותפים בתהליך הטיפולי.