כרך מ, חוברת 1

מדור עבודות מקוריות:
צלילים וקולות ראשוניים, מקצבים קוליים פרימריים הקודמים להיווצרות המילה או הסימבול, הם חלק מהמפגש הטיפולי. למצע זה של תקשורות ארכאיות וטרום־מילוליות עשוי להיות חלק חשוב במסר שמעביר המטופל. בעזרת דוגמאות קליניות של מטופלים במצבים מנטליים ראשוניים, אטען ואדגים כי לצלילים ולקולות תפקיד כפול במרחב הטיפולי: תפקיד הגנתי, כמעטפת חושית או השלכתית לצורכי החזקה עצמית; ויותר מכך, תפקיד תקשורתי־נרטיבי, המאפשר למטופל לתקשר את אובדן האובייקט הראשוני, לצד טווח של תכנים אחרים. תפקיד המטפל הוא להקשיב ולשהות עם הצלילים, ובהמשך לנסות לסייע להתמרתם לכדי משמעות שתאפשר למטפל ולמטופל לחוות ולהבין יחד את נארטיב האובדן. תהליך זה יהיה ניסיון לשקם או לבנות אובייקט פנימי שאבד, לא נבנה או נפגם. התבוננות זו ניתנת להרחבה גם למטופלים בעלי תקשורת גבוהה, שעשויה למסך תקשורת ראשונית זו.