כרך ז', חוברת 1,

מתואר הקשר התיאורטי בין עמדתו של בובר לבין העמדה המתגבשת של תיאוריות יחסי האובייקט ביחס לתפיסת ההתפתחות על בסיס המטריקס המשותף אם-תינוק, או בלשונו של בובר – המרחב של הזיקה הראשונית. נבדקת ההשלכה שיש לתפיסה זו על אפשרות קיום של קשר בין-אישי במסגרת תיאוריות יחסי האובייקט ברמה של הזיקה הבובריאנית "אני-אתה" (סובייקט אל סובייקט), בניגוד לעמדה הפרוידיאנית, המחזיקה בתפיסה התפתחותית המתחילה באני מובחן ובהשקעה ראשונית באני זה, קרי בנרקיסיזם ראשוני, ומובילה ליצירת קשר מאוחר יותר ובוגר, המקביל לקשר הבובריאני אני-לז (סובייקט לאובייקט). בתפיסה כזו כל ביטויי הקשר הבוגרים, כולל אהבה, הם ביטויים של העברה. תיאוריות יחסי האובייקט יוצאות בעיקרן מתפיסה התפתחותית של מטריקס משותף אם-תינוק ולא מאני מובחן ולכן גם אינן מתייחסות בדרך כלל לנרקיסיזם ראשוני, אך עדיין משקפות את יצירת הקשר אני-לז כמו בתפיסה הפרוידיאנית. למרות שהן מדגישות את חשיבות מרחב הקשר הבין-אישי בהתפתחות האני כמו אצל בובר, קשר כזה יכול עדיין להתפרש אצלן כביטוי של נרקיסים משני, השקעה באני דרך האובייקט. בתפיסות מאוחרות יותר של תיאוריות יחסי האובייקט, כמו אלו של קוהוט וויניקוט, יש מקום לדבר על יצירת קשר מהסוג של הזיקה אני-אתה אחרי שהושלמה ההיפרדות. כלומר, כבר בנוכחות של אני מובחן. התפתחות זאת מבוטאת במושגים concern, החזקה (holding) ומרחב פוטנציאלי אצל וויניקוט, במושג האמפטיה ובתפיסת העצמי אצל קוהוט. בתפיסות מאוחרות אלו ניתן כבר לדבר על איכות של קשר או אהבה, שאינה נגזרת של נרקיסיזם כלשהו, אלא מהווה קשר ייחודי בין-אישי הקודם במהותו לנרקיסיזם. סוג כזה של קשר מזכיר את הזיקה אני-אתה. שתי איכויות הקשר אני-אתה ואני-לז יכולות לאפיין שני סוגי "אני", שקיימים תמיד זה מצד זה בכל אדם, ושני אופנים של התקשרות או של אהבה.