כרך ז', חוברת 1,

המאמר שלפנינו מציע את פסיכולוגית העצמי מבית מדרשו של קוהוט כמי שמציינת נקודת מעבר עקרונית בהתפתחותה העתידית של הפסיכואנליזה. זיקתה ההיסטורית של הפסיכואנליזה למדעים הפוזיטיביסטיים הטילה עליה מגבלות מהותיות, הן מבחינת מותאמות הפרדיגמות התיאורטיות ששמשו אותה, והן מבחינת גבולותיה הקליניים לטיפול בסבלו של האדם. איכותו ה'נפשית' של ההסבר התיאורטי המוצע על-ידי פסיכולוגית העצמי, כמו גם המשגתה ושכלולה של מתודת החקירה המיוחדת לה – האמפתיה, מאפשרות לפסיכולוגית העצמי להפוך את הפסיכואנליזה ממדע פוזיטיביסטי למדע אונטולוגי – שמושא חקירתו היא ההוויה על מכלול משמעויותה ומטרותיה, ושהנגזרת הטיפולית שלו היא עצם הנגיעה בסבלו הקיומי ובעצבונו האנושי של האדם. מימוש הפוטנציאל הגלום בפסיכולוגית העצמי איננו מובטח כלל ועיקר, וגבולות השפעתה על התפתחות הפסיכואנליזה ייקבעו על-ידי עוצמת ההתנגדויות שהיא מעוררת ועל-ידי יכולתה הנמשכת לצבור תיקוף קליני להבהרתם של עיקריה התיאורטיים ולגיבושם.