כרך ו', חוברת 3,

מאמר זה עוסק בפסיכואנאליזות ובפסיכותרפיות באוריינטציה פסיכואנאליטית, שבהן המטופל הוא פסיכותרפויט בעצמו. הדגש במאמר אינו על השימוש במציאות החיצונית כהסוואה הגנתית למציאות הפנימית, אלא דווקא על המיתאם החיובי בין קבלת העולם החיצוני לבין קבלת העולם הפנימי, ואל האתגר של הפיכת ההתמודדות עם המציאות החיצונית לחלק מהותי מהתהליך האנאליטי, תוך הימנעות הן מהתכחשות הגנתית למציאות זו, והן מהסתכלות קונקרטית ושטחית עליה. בטיפולים הנידונים קיים אותו מוטיב רגשי במצבי הטיפול ובבסיס הבחירה המקצועית, ואותם היבטים של יחסי אובייקט חוזרים תוך כדי השתקפויות והיפוכים, תוך התלבטות מתמדת בין להיות עוזר ונעזר. הטיפול האישי אינו חוויה חריגה וחד-פעמית, אלא חלק ממיכלול אינטגרלי שבו חי המטופל ונחווה לעיתים כטקס חניכה גורלי לעולם בו בחר. המצב הוא בהכרח אינצסטואוזי, המטופל לומד הרבה על המטפל ממקורות חיצוניים, ויש לו פיתוי מוגבר להפוך למטפל או למדריך של המטפל שלו. המאמר עוסק בדילמות הנוצרות, תוך היעזרות בדוגמאות היסטוריות (פרויד-פרנצי, מלאני קליין-פולה היימן, פייברן-גנטריפ), ומסתיים בדיון על הרווחים והסיכונים בקבלת המטופל העמית.