כרך ו', חוברת 2,

אמפטיה היא מרכיב מרכזי בתהליך הטיפולי. המושג אמפטיה זכה להגדרות שונות, והנטייה הרווחת כיום היא להתמקד בחוויה הרגשית המתעוררת אצל אדם אחד (המטפל) לנוכח אירועים סובייקטיביים ואובייקטיביים בעלי משמעות רגשית עבור הזולת (המטופל). טיפול מסתייע באמפטיה בשתי דרכים עיקריות: ראשית, האמפטיה מפעילה את המטפל להתייצב בכל מאודו לצד המטופל בניסיון לסייע לו. שנית, האמפטיה היא אמצעי ספיציפי לניסוח השערות על תהליכי הנעה רגשיים אצל המטופל, על ידי השלכת חוויות מבוקרת מצד המטפל. חוויות שהוא מתנסה, או התנסה בהן בחייו הפנימיים שלו. המאמר הנוכחי הוא פרי סקירה שיטתית של האמפטיה בספרות חז"ל, על מרכיביה ההלכתיים והאגדיים: כיצד תפסו חכמי התלמוד את טיבו של התהליך האמפטי ומה מסקנותיהם האופרטיביות ביחס ליישום האמפטיה לסיוע בין-אישי. התייחסות חז"ל לאמפטיה נגזרת הן מהשקפת עולמם האידיאולוגית והן מתפיסתם את נפש האדם וצרכיה. גישתם העיונית מתורגמת על ידם לכללים על עשייה אמפטית ודרכיה. מטרת הסקירה אינה "היסטורית "גרידא. עיקרה הצגת היבטים והדגשים של התהליך האמפטי, אשר עשויים להפרות את חשיבתם המושגית של מטפלים ולשמש גם לחידוד הכלי האמפטי במהלך יישומו הטיפולי.