כרך ה', חוברת 3,

בסקירת הספרות הנוכחית, הדנה במחקרים על אסונות ועל התוצאות של טראומה, מוצג מושג מאחד ,האמור לא רק לסכם את עיקרי הממצאים, אלא גם לספק כיווני פעולה. זהו עקרון הרציפות ופירושו: בכל שלבי האסון יש לנסות לשמור ולשקם את הרציפות התפקודית, ההסטורית והתודעתית של הפרט, המשפחה, הארגון והקהילה. עקרון זה מקבל פשר בעיקר נוכח הטעויות השיטתיות המתרחשות בטיפול באסון ובטראומה. ההכנה לאסון והטיפול בו מונחים לרוב על פי שלושה מיתוסים, שהשפעתם מנוגדת לעקרון הרציפות: מיתוס הפניקה, מיתוס הביזה ומיתוס ההלם. שלושת המיתוסים הוכחו ככאלה בכל ספרות המחקרים; פניקה, ביזה והלם הם תופעות חריגות ביותר. בעת אסון רוב האנשים, נפגעים כסובבים, מתנהגים בצורה תכליתית, הגיונית, ואף נדיבה. שלושת המיתוסים מביאים את מקבלי ההחלטות להניח שכיוון שהתנהגותם של התושבים בעת אסון איננה רציפה להתנהגותם הרגילה, יש לספק כל הזמן הכוונה, תמיכה, והנחיות מבחוץ, למנוע מהם מידע רב העשוי לזרוע פניקה, וכך גורמים לנזקים רבים ופוגעים קשות לעיתים ביכולת הנפגעים להתארגן ולפעול בצורה האופטימלית. בסקירה הנוכחית מוסברות הגישות העיקריות לטיפול בפוסט טראומה כמנסות לשמור על הרציפות שנקבעה כחשובה באותה גישה. כך, הגישות הפסיכואנליטיות מנסות לשקם את הרציפות ההיסטורית והתודעתית של הפרט, הגישות השיקומיות עוסקות בבניה מחדש של הרציפות התפקודית וכו'. הגישה המתגבשת כאן היא אינטגרטיבית וקובעת שיש לפעול בכל המישורים, וכאשר מתעוררת התנגדות יש לנסות וליצור את המעקף או הגשר המתאים, על-ידי מעבר מרציפות אחת אל השניה כדי לעקוף את ההתנגדות.