תגובות קרב במלחמות ישראל – חלק ו': הפקת לקחים והתארגנות 1974-1982
ד"ר אליעזר ויצטום , ד"ר עמיחי לוי , פרופ' זהבה סולומון , ד"ר משה קוטלר
כרך ה', חוברת 2,
1991
המאמרים הקודמים עסקו בתקופת זמן רחוקה יחסית, שלגבי התחילה כבר להתגבר פרספקטיבה היסטורית. אולם, שני המאמרים הבאים יעסקו בתקופה קרובה יחסית ולכן נהגנו בזהירות רבה לגבי החומר המתואר. לדעתנו מדובר במידע חשוב, המאפשר, בצרוף לחומר הרב הקודם, ניתוח הגישה המערכתית של הטיפול בתגובת הקרב. נעשה מאמץ לראיין את מעצבי המדיניות בתקופה הנדונה – ראשי מערכת הרפואה בצה"ל, ראשי מערכת ברה"נ ואנשי השטח – קב"נים פיקודיים וראש מדור חירום. מגמתנו להתייחס להיבטים התיאורטיים והמערכתיים מבלי להיכנס לפלוגתות אישיות. אך במקומות מסוימים לא ניתן להימנע מהבאת גרסאות מקבילות, שבהן מתארים אנשי מקצוע שונים את מהלך העניינים לפי ראייתם.
מלחמת יום כיפור הייתה נקודת מפנה במערכת ברה"ן בצה"ל וכמותו נתפסה בלתי מוכנה ובלתי ערוכה לטפל במאות נפגעי תגובת קרב (ת"ק). רבים מתארים את מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומתי למערכת ברה"ן. בפועל, הטיפול המיידי במאות נפגעי ת"ק היה מאולתר, לפחות בשלבים הראשונים למלחמה. המענה הטיפולי פיגר אחרי הצרכים הפסיכיאטריים הרבים של החיילים. בנוסף, נעדרה כל הכנה לאיתור וטיפול בנפגעי ת"ק מאוחרת, שהמשיכו להופיע גם לאחר תום הקרבות וכונו נפגעי "עומס" (מדובר ב-700 נפגעים לפחות). המספר הגדול של נפגעי ת"ק ועוצמת הפגיעות שלהם אילצו את ראשי חר"פ ובמיוחד ראשי מערכת ברה"נ להיערכות מחודשת. בפועל, נדרש פיתוח מודלים קליניים ותרגומם לנגזרות יישומיות כדי להתמודד עם הופעת ת"ק בעתיד.
הורדת המאמר
