כרך ל"ט, חוברת 2

עבודות מקוריות:
עיון בספרות הפסיכואנליטית בנושא עיתוי מתן הפירוש בשעה הטיפולית מצביע על כך שקיימות גישות שונות, המגדירות קריטריונים לזיהוי התזמון הנכון לפרשנות. אך דומה שהמשותף להן בהקשר זה הוא שרעיון העיתוי מתאפיין בדיכוטומיות המתקבצת למונחי עיתוי נכון לעומת שגוי, באופן כזה המקשה על ראייתו כתופעה יחסית הממוקמת על טווח של הזדמנויות בעלות פוטנציאל שונה ליצירת משמעות. במאמר הנוכחי אדגים באמצעות סיפור הילדים "מיץ פטל" ודוגמאות קליניות, כי עיתוי מתן הפרשנות מושפע מחרדת המטופל מגילוי עצמו בנוכחות המטפל ומהכרה בו, כמו גם מבשלותו של המטפל לפגוש את תשוקתו שלו לתת את הפירוש. בנוסף, אציע להתבונן על חוויות אלו כמתקיימות בתוך ההקשר הדיאלקטי של הרגע הנוכחי, ולכן יש לבחון את השפעתו של העיתוי במונחים יחסיים ולא דיכוטומיים. נקודת מבט זו, מספקת אופני חשיבה הנוגעים לטכניקה לאורך השעה הטיפולית, ומחדדת את ההתבוננות ביחס שבין עיתוי הפירוש לתוכנו.