כרך ל"ז, חוברת 1

מדור מחקר בפסיכותרפיה:

כאשר מנסים להסתגל לסביבה החברתית המשתנה ללא הרף, בני אדם נדרשים להחליט ממי הם יכולים ללמוד בביטחה ומי עלול להטעות אותם. כדי להתמודד עם אתגר זה, הטבע העניק לנו יכולת מתוחכמת: היכולת לפתוח את עצמנו ללמידה בנסיבות מסוימות ולהיסגר תחת אחרות. יכולת אבולוציונית זו לזהות נכונה אחרים כאמינים, ולכן, להסתמך על המידע שהם מעבירים כרלוונטי אישית וניתן להכללה, נקראת אֵמון אפיסטמי. אֵמון אפיסטמי מאפשר לאנשים להפיק תועלת מתקשורת חברתית חיובית, תוך שהם נמנעים מלהיות מוּלכים שולל. בעוד החשיבות של אֵמון אפיסטמי מבוססת היטב בדיסציפלינות אחרות, היא חדשה למדי לתחום הפסיכותרפיה. פסיכותרפיה נחשבת כהֶקשר שבו עשויה להתפתח סקרנות אמיתית לגבי העצמי והאחרים, ולכן היא מעודדת את היכולת ללמוד ולהסיק מהֶקשר בין־אישי אחד לאחר. יישום המושג ׳אמון אפיסטמי׳ לתחום הפסיכותרפיה הניב תשומת לב תיאורטית וקלינית רבה, אך רק מִמצאים אמפיריים בודדים לגבי האופן שבו הוא בא לביטוי בטיפול. אחת הסיבות העיקריות היא היעדר אופרציונליזציה וכלי מדידה ספציפיים, הרלוונטיים להֶקשר הטיפולי. במאמר הנוכחי נִסקור את הידע הקיים בספרות בנוגע לאֵמון אפיסטמי בתחומי מחקר שונים ואת ההנחות התיאורטיות לגבי מרכזיותו בפסיכותרפיה וכן נציע אופרציונליזציה בהתאם. היכולת למדוד אמפירית אֵמון אפיסטמי בתוך ההֶקשר הטיפולי עשויה לקדם משמעותית את הידע וההבנה שלנו בתחום.