כרך ל"ו, חוברת 2

המאמר עוסק בטיפול פסיכודינמי אינטנסיבי וארוך טווח בדרי רחוב. מוצג המושג הקושי לשכון כקושי נפשי אימננטי של רבים מחסרי הבית, ולא רק שלהם, לעמוד בקונספט הגשמי, הרגשי והרוחני של משכן ארעי או קבוע. קושי המהווה תשתית שקופה, אך עיקשת, לדרות הרחוב ואיננו קושי לשאת בית במובן הגשמי בלבד, אלא לעתים קושי לשהות בתוך מעטפת קשר קרוב, ואף כשל של הפרט להיות קרוב אצל עצמו. המאמר מפרט שלושה נדבכים של הקושי לשכון, דרך שלוש דוגמאות קליניות של מטופלים דרי רחוב, ומציע דרכי התערבות בכל נדבך: הרובד האוטיסטי לרבות פגיעה בהפנמות אובייקט, הרובד הפסיכוטי והרובד הטראומטי הרחב, לרבות הפרעות אישיות והתמכרות לחומרים. נדונה חשיבותה של נפש המטפל כבית מטאפורי חלופי לנפש המטופל דר הרחוב. מוקבלת הדינמיקה הנפשית של הטיפול בנעדרי הבית ל"ערים הסמויות מעין" על פי ספרו של איטַאלוֹ קָאלוִינוֹ, כמלאכה שהרס ובנייה משמשות בה בערבוביה והעושה שימוש במבנים דמויי רשת, המהווים ממברנה חצי חדירה כקירות הבית הנפשי. מודגשת חשיבותה של ההומלסיות אשר בנפש המטפל, כעמדה רגשית חיונית לטיפול בדרי הרחוב ולא רק בהם. לבסוף, מובאת מטאפורה של תיאורית סף־הכאוס (פיזיקה/ביולוגיה) תוך הקבלתה לאזורי המפגש בין המטפל לבין המטופל דר הרחוב וכאזור התקיימות אפשרי לאורך ובתום הטיפול.