כרך ל"ו, חוברת 2

במאמר זה נציג מודל פסיכואנליטי־התפתחותי של טיפול הורה־ילד עם הפרעה על רצף האוטיזם. בבסיסו מצויה ההנחה (המגובה במקורות ידע תיאורטי ומחקרי) כי ילדים עם הפרעה על רצף האוטיזם זקוקים לנוכחות הוריהם בתוך המרחב הטיפולי לשם מימוש של צורכיהם ההתייחסותיים ולמידה מן הניסיון. נמשיך בהיכרות עם מאפייניהם הייחודיים של המשתתפים בטיפול — הילד עם ההפרעה על רצף האוטיזם, ההורה, ודיאדת ילד־הורה. לאחר מכן נתאר בהרחבה את השדה הטיפולי: 1) כיצד ניתן, מחד, לחבור לעולמם הפנימי ותפיסותיהם הייחודיות של הילדים, ומאידך, לחוויותיהם הסובייקטיביות של הוריהם; 2) לקדם את יכולתם של המשתתפים לשאת ולתת על הרגשותיהם וצורכיהם בתוך הקֶשר; 3) להחזיק את המתח המתהווה בטיפול בין סובייקטיביות שאינה קלה לעיכול והכלה לבין אחֵרוּת המאיימת להציף ולפרק. החזקה של מתח ייחודי זה מאפשרת טרנספורמציה הדרגתית של ליקויים ומחסומים תקשורתיים לכדי אינטימיות, הכרה־הדדית ושפת־פעולה משותפת. נדגיש את מרכזיותו של המושג האחרון לטיפול הורה־ילד עם הפרעה על רצף האוטיזם, ונתאר אופנים שונים של נוכחות תרפויטית, אשר יכולים לקדם היווצרות גשר התייחסותי וסימבולי בין שני הסובייקטים. שפת־פעולה המשותפת להורה וילדו, יכולה לקשור את התופעות בחדר יחדיו ולקדם ׳הסכמה׳ על משמעותן. באופן זה, עשוי להתרחש בדיאדה הטיפולית מעבר מאינטראקציות קפואות ומתסכלות למרחב אינטר־סובייקטיבי, שבו הילד חש עצמו קיים בתודעת הוריו וההורה חש מוכר כסובייקט על־ידי ילדו. נדגים את אופי העבודה הטיפולית באמצעות תיאור של טיפול הורה־ילדה בת שלוש עם הפרעה על רצף האוטיזם.