כרך ל"ה, חוברת 3

היכולת לבסס ולשמר חיות נפשית דורשת מאיתנו, לעיתים קרובות, כי נסכים לשחרר ולוותר על מערכת היחסים שלנו עם אובייקט שאבד. כאשר פרידה מהווה חוויה בלתי נסבלת, עשויה להתפתח צורת חיים ייחודית שבה ההתקשרות לאובייקט־האהבה האבוד עלולה לבלום את תשוקתו של הסובייקט לחיות את חייו שלו־עצמו. הדבר עלול להוביל להמתת חלקים בחיים הרגשיים ו/או המנטליים, שכן המציאות נחווית כזרה להישרדות, והסובייקט עלול להילחם בה, בניסיון להימנע מ׳הילכדותו׳ במציאות החיצונית. המאמר הנוכחי, בעזרת תיאור מקרה, עוסק בבחירה הייחודית ל"חיות ביחד" עם האובייקט־האבוד במסגרת חיים אשלייתיים, שהם תוצר של אי־היכולת להיפרד מהאובייקט האבוד. הסובייקט משווה בין קבלת אובדנו של האובייקט ונפרדותה ממנו, לנטישתה אותו, ואף להריגתו אותו, במו ידיה שלה.