כרך ל"ה, חוברת 3

שוועת הילד המת־הבוער שתופס בחלום את אביו בזרועו, "אבא, אינך רואה שאני נשרף?" ("פשר החלומות", פרויד, 1900) מביאה אותנו אל תוך אפלת הטראומה ולזעקה הבוערת, או בוערת־מושתקת, בוערת־כבוּיָה, שתופסת ואוחזת במטפל כאשר המטופל שולח אות של מצוקה גדולה, קריאה או קריאה אילמת לעזרה מתוך מקום של חרדה קשה, אימה, בדידות, חידלון, מוות רגשי. כדי לפגוש את הזעקה הזאת ולהגיע לקריאת הנפש צריך להגיע אל תוך מעמקי ואפֵלת האסון, בגשר צר מנפש אל נפש. יש חשיבות קריטית בטיפול, ובמיוחד בטיפולים קשים, שהמטפל יהיה־שָם בהתחברות חוויָתית אמיתית עם עולמו הרגשי ונפשו של המטופל, נוכח וחווֶה, ומאפשר לכאב, לסבל, ואפילו לייאוש ולאימה שאי־אפשר־לחשוב־ולהרגיש, לתפוס ולאחוז בו, לבעור בו ולהיחוות בהדרגה בטיפול, כשהמטפל־עם־המטופל בהתחברות־נפש עמוקה עוברים אותם ביחד. לא כ'עֵדות־ witness ', אלא באופן שאני מכנה ' withness ' — מחוברוּת מטפל־עם־חוויַת־המטופל, שיכולה להתעצם אל מעבר לחיבור אינטרסובייקטיבי ומעבר לידוע ולמוכר מן ההיסטוריה האישית וההגנתית של המטופל והמטפל, עד לחיבור יותר רדיקלי של הֶיות־באחדות או הֶיות־באחד (at-one-ment) של המטופל־מטפל בתוך לב החוויה או האין־חוויה של המטופל/ת. במאמר אמחיש את משמעות 'הינכחות' המטפל וספקטרום החיבור עד־אחדות של מטפל־מטופל בתוך העבודה הקלינית בעזרת שלוש דוגמאות מעבודתי הטיפולית, ושתי דוגמאות של אוגדן וסימינגטון, ובתוספת סיפור אישי של דויד גרוסמן.