כרך ל"ה, חוברת 2

המהפכה הדמוגרפית מציבה אתגר גדול לאנשי בריאות הנפש ששבויים עדיין בדעות קדומות ורתיעה מטיפול פסיכולוגי באוכלוסייה הזקנה ובעיקר בזיקנה המופלגת. בשלב מאוחר של החיים, מעבר לגיל 90 הולך ומופר האיזון שבין רווחים להפסדים, בין צמיחה לדעיכה. זה תהליך, שיותר מכל שלב אחר במעגל החיים, כרוך בשינויים, באובדניים, בפרידות. ניתן לראות בו מסע של הישרדות שמחייב כוחות רבים, כדי להדוף לחצים ולהסתגל למציאות שהולכת ומשתנה. אולם יש בו גם אפשרות לצמיחה ולהתפתחות, לעושר פנימי רב שמאזן את העולם החיצון המתכווץ ומכאן גם לחוכמה, לשלווה, ובעיקר לשחרור ולרגיעה. הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות ההזדמנות האחרונה המשמעותית להתמודדות עם פרידות ואובדנים, אך גם למפגש פנימי עם העצמי המשוחרר מכבלי הגיל והגוף שיכול לנוע על כל טווח החיים. אביא כדוגמה מטופלת שהחלה טיפול פסיכולוגי קרוב לגיל 90 והיא היום בת מאה ואחת. בזיקנתה המאוחרת מצאה שלווה ורווחתה הנפשית השתפרה באופן ניכר. אציג את פרדוקס הרווחה הנפשית של בני המאה ואתגרי הטיפול הפסיכולוגי בזקנים ביותר.