כרך ל"ה, חוברת 2

התיאוריות הפסיכואנליטיות מיעטו להתבונן בבית הפיזי כבעל חשיבות במבנה ובהתפתחות הנפשית של הפרט, והוא הפך ל'נוכח נפקד' בשיח הטיפולי. במאמר אציע מודל תיאורטי וקליני: 'הבית הפסיכו־גיאוגרפי', המייצג מערכת יחסים בין הבית הפיזי לייצוגיו הפנימיים בעולם הנפש. המודל בוחן ומרחיב הנחות יסוד פסיכואנליטיות: בית הילדות מוצג כהרחבה של 'ייצוגי האובייקט' ההוריים, שהופנמו בתחילת החיים. ייצוגיו נחשפים דרך זיכרונות חושיים, מתוך בחינת היותו 'סביבה מחזיקה', ובאמצעות אַפקטים 'אלביתיים'. לאורך החיים הופך הבית למראה ולאובייקט להשלכות של ייצוגיו הפנימיים, באמצעות 'עשיית בית'. המרחב המתקיים בין ייצוגי הבית הפנימיים לבין הבית הפיזי/חיצוני מוצע כ'מרחב פוטנציאלי'. אתאר תהליכים אלה בליווי דוגמה קלינית ודיון המדגים שימוש במודל הבית הפסיכו־גיאוגרפי בעבודה הקלינית. בטיפול הופכת גם הקליניקה למעין בית, ולמרחב חלימה פסיכו־גיאוגרפי משותף.