כרך ל"ד, חוברת 2

המאמר הנוכחי מתבסס על הסיפור "תלאותיה של סופי" מאת קלאריס ליספקטור, באמצעותו אדגים ואדון בתיאורית ההכלה ובאינטראקציות מיכל/מוכל המאפשרות התפתחות של החשיבה, טרנספורמציה וצמיחה רגשית בקרב מטופלים, מן התרומות הבולטות של ביון לחשיבה הפסיכואנליטית. כמו כן אדגים באמצעות סיפור זה את המושגים: מימוש בפעולה, דיסוציאציה, ריבוי עצְמיים ו'עמידה ברווחים שבין מציאויות', מתרומותיו המרכזיות של ברומברג לחשיבה הפסיכואנליטית. במאמר אצביע על נקודות השקה אפשריות בחשיבה של תיאורטיקנים אלה, כמו גם על הפערים ביניהם בהבנתם את התהליך הטיפולי. אשים דגש על התקשורת הרגשית ועל המעורבות הרגשית של המטפל ויכולתו לחוות חוויה רגשית חדשה בתוכו, לפי משנתם של ביון וברומברג, כערוץ מרכזי לחוויותיו העמוקות והכואבות ביותר של המטופל. אטען לקיום רצף של נוכחות ומעורבות רגשית של המטפל ביחס לעוצמת היעדר הסימבוליות של חוויות המטופל. עוד אטען כי פרספקטיבה השוואתית מאפשרת מפגש מקיף ומעמיק יותר עם מושגי היסוד והתרומות הייחודיות של כל אחת מן התיאוריות כעומדות בפני עצמן.