כרך ל"ד, חוברת 1

במאמר זה אצא מהכמיהה הגדולה, המבוטאת בדימוי העוצמתי של פאול צלאן על המסר הטראומתי כ"דואר־בקבוק, הנשלח מתוכו מתוך האמונה — שאומנם לא תמיד נלווית לה תקווה עזה — כי אי־שם ואי־מתי יישטף אל היבשה, אולי אל יבשת הלב", אל הרהורים על משמעותם ומהותם של 'לב' ו'ארץ הלב' בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה. "לב שומע", שראשיתו במחשבותי בשיעור תנ"ך על שלמה המלך המבקש מאלוהים "לֵב שׁוֹמֵעַ", מקבל לאורך שנים רבות מקום בהבנתי ובכתיבתי הקלינית כהיבט מהותי ביכולת ההקשבה, ההבנה והחיבור של המטפל אל המטופל, ובעיקר בחשיבתי על שמיעת ׳קול׳ זעקת הטראומה או שוועת ההתמוטטות הנאלמת־נעלמת. בהמשך, בהוספת הרעיון של טסטין על 'שבר־הלב', לב המטפל הוא ששומע ו"חווה שוב ושוב את שבר־הלב שהוא במרכז הקיום האנושי", ובאופן זה מתהווה אפשרות אחרת להגיע ולפגוש, מטופל־עם־מטפל, את עוצמתו ואיכותו הכאובה של שבר־הלב בעמקי הנפש. לכך מצורפים דברים של יורם חזן ואייגן על הלב בעבודת הטיפול, ודוגמה קלינית מפורטת של הפסיכותרפיסטית הסינית הונגג'ון לי.